פסק-דין בתיק רע"א 3221/09

השופט  י' דנציגר:

           לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא א' קובו, כבוד סגנית הנשיא מ' רובינשטיין וכבוד השופטת ע' צ'רניאק) בע"א 3292/07 מיום 28.1.2009, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בת"א 55063/03 (כבוד השופט א' בכר) מיום 1.8.2007.

העובדות על פי בית המשפט המחוזי

1.        סמנקונגשי נארי ו-סמנקונגשי בונסיי (להלן: הנפגעים), נפגעו בתאונת דרכים כאשר הוסעו בעגלה רתומה לטרקטור השייך למבקש (להלן: הטרקטור). בעת התאונה נהג בטרקטור קושה נוגה פוטמה, פועל מתאילנד אשר עבד אצל המבקש דרך חברת כוח אדם (להלן: נהג הטקטור אוהנהג). הנפגעים הגישו תובענה בבית משפט השלום בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד). התובענה הוגשה נגד חברות הביטוח שהנפיקו את פוליסות הביטוח עבור הטרקטור (להלן: המבטחות) ולחלופין נגד הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית). קרנית שלחה הודעת צד ג' למבקש, שהינו בעל הטרקטור. זאת, לנוכח טענת המבטחות כי לנהג הטרקטור לא היה רישיון נהיגה בר תוקף במועד התאונה.

2.        ביום 25.10.2006 ניתן תוקף של פסק דין חלקי להסכם פשרה לעניין שיעור הנזק שנחתם בין כל הצדדים המעורבים בתובענה (להלן: הסכם הפשרה). בהתאם להוראות ההסכם, קרנית נשאה בתשלום הפיצויים כמימון ביניים כך שהנפגעים פוצו, והוסכם כי במסגרת התובענה תתברר השאלה על מי תוטל החבות לתשלום הפיצוי.

הכרעת דינו של בית משפט השלום

3.        בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע - על סמך מסמך מטעם קונסוליית תאילנד שהוגש לבית משפט השלום בהסכמה ולפיו לנהג לא היה רישיון נהיגה בר תוקף לטרקטור נכון למועד התאונה - כי המבטחות הוכיחו כי בנסיבות העניין לנהג הטרקטור לא היה רישיון נהיגה בר תוקף. נפסק כי במצב דברים זה דין התביעה נגד המבטחות להידחות, וקמה חבותה של קרנית לפיצוי מכוח סעיף 12(א)(2) לחוק הפלת"ד.

           לעניין זכות החזרה של קרנית, קבע בית משפט השלום כי המבקש האמין כי   הנהג היה בעל רישיון נהיגה תקף, הן על סמך רישיון נהיגה בשפה התאית שהוצג לפניו על ידי הנהג והן על סמך בירור מול חברת כוח האדם ששכרה את הנהג. יחד עם זאת, קבע בית משפט השלום כי לא היה די בפעולות אלה כדי לקיים את חובתו של המשיב לוודא באופן הראוי את דבר קיומו של רישיון בר תוקף קודם שמסר בידי הנהג את הטרקטור. בית משפט השלום הדגיש כי נקודת המוצא היא שטרקטור הינו כלי רכב מסוכן ומסירתו לנהג שאינו בעל רישיון תקף לאותו כלי עלולה להיות הרת אסון וקבע כי אין לאפשר, מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה, בדיקה שטחית בדבר קיומו של רישיון נהיגה באופן שבו בוצעה על ידי המבקש.

           בית משפט השלום קבע כי היה על המבקש לוודא כי האמור ברישיון הנהיגה בשפה הזרה תואם את דרישות פוליסת הביטוח בארץ, לרבות פנייה לגורמים ראויים היכולים להבטיח כי רישיון הנהיגה אמנם מציין את הרשאתו של הנהג לנהוג בכלי המדובר, כדוגמת השגרירות התאילנדית או תרגום רשמי על ידי גורם מוסמך. בית משפט השלום ציין כי ייתכן שהיה די באישור ממעסיקו של אותו עובד, המתרגם את רישיון הנהיגה מהשפה התאית לעברית, לו ניתן בכתב והיווה אסמכתא סבירה לבדיקה ראויה של קיום רישיון כאמור. אך בית משפט השלום קבע כי לא ניתן ללמוד, בהעדר ראיה כלשהי לכך, כי אמנם נציג חברת כוח האדם אליו פנה המבקש הבין וידע את שנאמר ברישיון והיה מודע לאחריות שנטל על עצמו עם מתן אישור שכזה. בהקשר זה, נקבע כי אי הבאתו של מי מטעם חברת כוח האדם לעדות פועלת נגד המבקש.

           לפיכך, דחה בית משפט השלום את התביעה נגד המבטחות וקיבל את התביעה נגד קרנית. במקביל, קיבל בית משפט השלום את ההודעה לצד ג' וקבע כי על המבקש לשפות את קרנית במלוא דמי ההשתתפות בהם נשאה כלפי הנפגעים על פי הסכם הפשרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

4.        בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי טען המבקש כי צדק בית משפט השלום בקובעו כי הנטל להוכיח כי לנהג לא היה רישיון מוטל על המבטחות אך טעה בכך שקבע כי הן הרימו נטל זה. בהקשר זה, טען המבקש נגד קבילותו של מסמך מקונסוליית תאילנד אשר הוגש בהסכמה לבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי החליט שלא להתערב בקביעה הדיונית שנעשתה על ידי בית משפט השלום לעניין המסמך האמור וקבע כי המבטחות עמדו בנטל להוכיח כי במועד התאונה לא היה בידי הנהג רישיון בר תוקף לנהיגה בטרקטור.

           המבקש טען עוד כי בית משפט השלום שגה בכך שקבע כי המבקש הפר את חובתו לוודא באופן ראוי ובטרם הרשה לנהג לנהוג בטרקטור, כי בידי האחרון רישיון נהיגה תקף לנהיגה בטרקטור. בית המשפט המחוזי לא קיבל טענה זו. נפסק כי העובדה שהמבקש ביקש לראות את רישיון הנהיגה של הנהג מלמדת כי המבקש "היה ער, הבין וידע היטב" כי בטרם מוסר הוא בידי הנהג, עובד זר שלא הוכשר לנהיגה בישראל, כלי מסוכן לנהיגה עליו לוודא שברשות הנהג רישיון נהיגה תקף. היות שהרישיון שהוצג למבקש היה בשפה זרה, קבע בית המשפט המחוזי כי היה עליו לדאוג לקבלת תרגום הולם לעברית.

5.        בית המשפט המחוזי קבע עוד כי אין המבקש יכול להתפרק מחובתו לוודא כי בידי הנהג רישיון תקף ב"טענה סתמית" לפיה פנה אל חברת כוח האדם שהביאה את הנהג לעבוד בארץ וזו אישרה לו כי לנהג רישיון מתאים, טענה אשר לא הוכחה. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי הימנעות המבקש מלזמן מי מחברת כוח האדם לתמוך בעדותו פועלת בנסיבות העניין לרעתו, כפי שקבע גם בית משפט השלום.

           מכאן הבקשה שלפנינו.

טיעוני המבקש

6.        המבקש טוען - באמצעות בא כוחו, עו"ד אלי לוטן - כי שגה בית המשפט המחוזי משאישר את קביעת בית משפט השלום לפיה משהוצג למבקש רישיון בשפה זרה, היה עליו לדאוג לקבלת תרגום הולם לעברית וכי לו נהג כך היה מגלה על נקלה כי הנהג אינו מחזיק ברישיון לנהיגה בטרקטור. לטענתו, אשמו אינו נבחן לפי השאלה האם היו דברים נוספים שיכול היה לעשות במטרה לבדוק האם לנהג רישיון נהיגה תקף, אלא הבחינה הרלוונטית הינה האם הפעולות שעשה היו סבירות בנסיבות העניין. לדברי המבקש, על פי המבחנים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה די היה בפעולות שנקט כדי להביא למסקנה שנהג בסבירות. זאת, היות שהתנהגות סבירה אין פירושה "הפיכת כל אבן" עד לגילוי האמת אלא כל שנדרש מתיר שימוש ברכב לעשות הוא "בדיקה מינימאלית", דהיינו הצגת השאלה האם הנוהג ברכב מחזיק ברישיון. המבקש טוען כי במקרה דנן הוא עשה "הרבה מעבר לאותה בדיקה פשוטה" ולפיכך אין לראותו כמי שהתרשל. בהקשר זה מפנה המבקש, בין היתר, לע"א 2853/96 קרנית נ' פרח, פ"ד נג(1) 680 (1999) (להלן: עניין פרח), לע"א 7580/03 קרנית נ' צורדקר (לא פורסם, 18.1.2007) (להלן: עניין צורדקר) ולע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי (לא פורסם, 4.7.2005) (להלן: עניין אגמי). לטענת המבקש, בעניינו בחר בית משפט השלום (ובית המשפט המחוזי אישר) שלא להחיל את ההלכות שנקבעו בעניין פרח ובעניין אגמי רק מן הטעם שמדובר בעובר זר וברישיון נהיגה זר, הכתוב בשפה זרה. לדברי המערער, קבע בית המשפט המחוזי סטנדרט זהירות שונה מזה שנקבע בפסיקת בית משפט זה. המבקש טוען כי מן הראוי שבית משפט זה יקבע הלכה בכל הנוגע לזכויות החזרה של קרנית שעה שמדובר בהיתר שימוש ברכב לאדם המחזיק ברישיון נהיגה זר.

           המבקש טוען עוד כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי לא הוכח בצורה ראויה כי המבקש אמנם פנה לחברת כוח האדם בשאלה האם לנהג רישיון נהיגה תקף. לדברי המבקש, לא הייתה כל סיבה לסטות "מן האמון שנתן בית משפט השלום הנכבד בגרסת המבקש ומקביעתו העובדתית לפיה המבקש פנה לחברת כוח האדם וקיבל אישורה כי לעובד רישיון נהיגה". לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי שגה אף בכך שלא קיבל את טענתו לפיה לא היה מקום לייחס חשיבות כלשהי לאי הבאתו לעדות של אותו פונקציונר בחברת כוח האדם, מן הטעם שאין כל רלוונטיות לידיעתו או אי ידיעתו לעניין אחריותו של המבקש.